עבור משקיע תושב חוץ בקפריסין, חוקי הבנקאות בקפריסין מספקים רמה גבוהה של אי גילוי מידע (הימנעות מהצגת כל המידע הרלוונטי או בשפה הבלתי רשמית פישינג.
הכוונה בפישינג היא שכל גורם חיצוני כל שהוא המבקש לחשוף מידע אודות חברה קפריסאית חייב לספק לרשויות הקפריסאיות הוכחות חותכות ומידע ספציפי הקשור לחברה. זאת אומרת שבקשה כללית של מדינה מסויימת המבקשת לחשוף את כל המידע הנוגע לאזריהן, לדוגמא, לא תתקבל בקפריסין.
ישויות אופשור (חברות זרות בכל מיני תחומי שיפוט) חייבות להציג את בעליהן הממשי לבנק המרכזי עם הקמת חברה בקפריסין, אך עובדי הבנק מחויבים לסודיות מלאה לפי פסקה 3 בחוק הבנק המרכזי 37, של שנת 1975. ישויות אופשור (חברות זרות) צריכות לגלות את האינפורמציה הזו לסוכן המקומי שלהן, אך הוא יכול לגלות את המידע לצד ג' אך ורק בצו בית משפט.
הנאמנים לחברה לא חייבים לרשום את הבעלים הממשיים של החברה, אך נאמן שפותח חשבון בנק צריך לגלות את הבעלים הממשיים של החברה (הנהנים).
חוק הבנקאות של שנת 1997 (Banking Law 1997), מכסה את עניין הסודיות מצד הבנקים המסחריים. בדצמבר 2003, הממשלה הכריזה על תכניות "לפרוץ" את סודיות הבנקים, דבר שיאפשר לרשויות המס גישה לחשבונות בנקים של תושבים. עד היום אין הדבר ברור האם התכניות יצאו לפועל או לא – בנתיים נראה שלא. מידע נוסף בנוגע לשמירת סודיות בקפריסין.
החוקים לחילופי מידע עם מדינות זרות, הם תערובת מורכבת של חוקי המיסוי המקומיים, רשת אמנות המס הכפול והסכמים בינלאומיים נוספים לסיוע הדדי שעליהם קפריסין חתומה, שעכשיו הפכו מסובכים עוד יותר הודות לEU Acquis Communitaire, דבר שהופך את סודיות החברות והאינדיבידואלים לפחותה. עם זאת, החוק הקפריסאי מאפשר ערעורים מול בית המשפט, למניעת בקשות למידע על החברה בשל הסכמים שונים.
הממשלה הקפריסאית נקטה בצעדים משמעותיים למנוע את השימוש בחברות בקפריסין ושימוש במערכת הבנקאית בקפריסין לצורכי הלבנת כספים, חלק מזה בתגובה לזרימה של כסף מפוקפק וארגונים בלתי רצויים מרוסיה ומדינות אחרות מחבר העמים לשעבר, בתחילת שנות התשעים. החוק למניעה ודיכוי הלבנת כספים (Prevention and Suppression of Money Laundering Law of 1996) היה מוצלח ביותר. באפריל שנת 1998, ועדה מיוחדת של מומחים ממועצת אירופה, דיווחה בהתלהבות על האמצעים של קפריסין לשליטה בהלבנת כספים.
